עליתי לארץ לפני 5 שנים.
כשעלינו לארץ כמעט לא ידעתי עברית. כשהילדים בבית ספר דיברו איתי הרגשתי במקום של אנריקו כי לא הבנתי מה הם אמרו או שאלו, או מה הם רצו ממני בכלל...
בימים הראשונים בבית ספר כשאמרו לי משהו לא הבנתי, פשוט ישבתי, לא עשיתי כלום או עשיתי כאילו שאני קורא. כשהילדים שישבו איתי בכיתה ראו שאני לא עושה כלום, הם ניסו להגיד לי מה לעשות, הם אמרו משהו ואני לא הבנתי מהם אמרו. כשהיה צריך ללכת לכיתה אחרת או למגרש או לחדר מחשבים הילדים לקחו אותי או עשו סימן עם היד "בוא בוא" לשם.
במשחקים במגרש היה יותר קל, קצת הבנתי מה צריך לעשות. המורים והילדים הראו לי עם הכדור מה צריך לעשות, ואז באמת הבנתי מה צריך לעשות ואיך לשחק.
לפעמים עדיין עם כל העזרה, בשיעורים כמו עברית או שיעורים שהיה צריך לדבר או לכתוב לא תמיד הבנתי.
בשיעורי חשבון עבדתי קצת יותר, כי ידעתי את התרגילים ופתרתי אותם. אבל במשימות שהיו בהן הרבה משפטים לא הצלחתי להבין כי עדיין לא ידעתי את שפה העברית. בהפסקות שחקתי רק אם תלמידים מהקיבוץ, ממרכז הקליטה, כי איתם דיברתי ברוסית. עם ילדים מהכיתה שלי דיברתי קצת.
לפעמים כשהייתי חוזר הביתה, הייתי שואל את ההורים שלי איך אומרים בעברית "מה השם שלך?" (?как тебя зовут) ודברים אחרים, וכשהייתי בא לבית הספר הייתי שואל את הילדים מה השמות שלהם. אבל גם ההרים שלי עדיין לא ידעו הרבה מילים וזה היה קשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה