כשהגעתי הביתה כל המשפחה אכלה ושתתה ואז הגיע זמן המתנות. לאחותי הקטנה קנו בובה, לאחי הקטן קנו מכונית צעצוע, ולי קנו צמיד עם עיניים למזל. סבא אמר שהצמיד ישמור עלי נגד העין הרע. אמרתי "תודה" בשקט ובלבי הייתי מאושרת.
למחרת כשקמתי היה חופש חנוכה ואני לבשתי את הצמיד ויצאתי לטייל עם חברות, עשינו פיקניק. אכלנו ביצים, גבינות, לחם ולקינוח סופגנייה.
כשחזרתי הביתה גיליתי שהצמיד נאבד. הייתי כל כך עצובה והחלטתי שאני יוצאת לחפש אותו, עם אחי הקטן נועם.
חזרנו על צעדי, הלכנו למקום של הפיקניק, בדקנו בכל פתח ביוב שברחוב.
חזרנו הביתה בערב, הייתי ממש עייפה ועצובה.
אחותי הקטנה רצתה שנשחק בבובה החדשה שלה אך היה לי מצב רוח כעוס.
אמא שלי שאלה אותי "מה קרה?" עניתי "נאבד לי הצמיד".
אמא אמרה "חיפשת אותו במקום של הפיקניק?"
"כן, אני חיפשתי אותו שם".
"אולי אחת החברות שלך בטעות לקחה אותו?" שאלה אמא.
"לא נראה לי, טוב תודה בכל זאת".
הלכתי לחדר והבנות הזמינו אותי לקניון. בקניון הסתובבנו, אכלנו, כולם צחקו אבל אני הייתי עצובה.
קרן שאלה אותי "למה את עצובה?"
"הצמיד שלי נאבד".
"הצמיד שלי נאבד".
"אה, היום ראיתי אותו אצל מעיין" אמרה בלחש, "תשאלי אותה".
זה נראה לי הגיוני משום שמעיין אהבה את הצמיד וביקשה שאני אקנה לה כזה.
כשחזרנו שאלתי את מעיין אם היא לקחה לי את הצמיד, היא אמרה שלא, אבל אמרה: "נתת לי למדוד אותו אתמול ושחכת אותו בפיקניק. לקחתי אותו כדי להחזיר לך, הוא אצלי, אם בא לך לעבור".
הלכתי למעיין והבאתי את צמיד המזל שלי לידי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה