שלום, אני נועה ואני לומדת בכיתה ה'.
לפני כשלוש שנים הגיעה תלמידה חדשה לבית הספר "כוח החיים" בו אני לומדת.
היה זה יום בהיר, השמש האירה ובכיתה היה רעש. המורה לאה הציגה תלמידה חדשה: "תלמידים אני מבקשת שתהיו רגע בשקט!" אמרה. משה התלמיד שיושב בשולחן שמאחורי צעק: "המורה, מי זאת הילדה הזאת?". המורה ענתה לו: "זוהי אלי, היא תלמד יחד אתכם בכיתה ואני מבקשת שתקבלו אותה יפה לחברתכם!"
" נועה, אלי תשב לידך." אמרה לי.
בהפסקה כולם צחקו כל פעם שאלי עברה לידם או שמישהו העלה שיחה על משהו שקשור אליה ואמרו: " חה... חה... חה... ראיתם את הילדה החדשה המוזרה הזאת? את ה-"אלי" הזאת?".
אלי הבינה מה אמרו עליה ובחרה לא להקשיב להם ופשוט להתעלם. היה לה קשה מאוד ובשיעורים הייתה עסוקה רק במחשבות על הצחקוקים של הילדים בהפסקות ואפילו בשיעורים. היא הרגישה שממש עשו עליה חרם וכל יום הלכה הביתה בוכה ומבודדת והסתגרה בחדרה.
יום אחד שמעתי במחשב מוזיקה ואלי לקחה כיסא והתיישבה לידי. היא לא העזה להגיד מילה ויצא לה רק צליל לא מובן: "מ... א... ש... ו..." וכל מיני דברים כאלה. זה היה כאילו היא רצתה להגיד משהו, וזה באמת היה ככה. היא ניסתה לשאול אותי: "מה את שומעת?". הבנתי בזכות אייל, ילד שלומד בכיתה ו'. הוא עוזר אחר הצהריים בעמותות לילדים הלוקים בתסמונת דאון אז הוא הבין אותה קצת.
עניתי לה לאט שהיא תבין: "אני... שומעת... מוזיקה..." היא ניסתה להגיד את המילה מוזיקה: "מו... זיקה". אמרתי לה: "כל הכבוד! את רוצה לשמוע גם?". אלי אמרה לי בהיסוס: "כ...ן". נתתי לה את האזניות שלי והיא מיד התחילה לעשות תנועות ריקוד מוזרות אבל מאוד מיוחדות. לאחר מכן עשתה קולות מוזרים ואייל אמר שהיא מנסה להגיד לי תודה. עניתי: "בבקשה".
בשיעור אלי אמרה לי: "מוזיקה!" והבנתי שהיא רוצה לשמוע. נתתי לה לשמוע שירים והיא שוב נהנתה אבל הפעם גם חיבקה אותי חזק. הבנתי לאט לאט, הבנתי שכל הזמן היא מבקשת "מוזיקה" שוב ושוב ושוב. הבנתי שהיא מתחברת למוזיקה.
בערך באמצע שנת הלימודים לימדתי אותה לכתוב שיר והיא כתבה הרבה שירים.
כל דבר רע, מעניין ואפילו טוב שקרה לה כתבה עליו שיר.
אלי הראתה לי את השירים ועזרתי לה לכתוב אותם או לתקן אותם. הבנתי שהיא כותבת בעיקר על מצבה החברתי בכיתה. היה לי עצוב מאוד להבין את זה אבל זה היה גם משמח לראות שבזכות המוזיקה היא מתגברת על הצחקוקים.
בסוף השנה אלי אמרה למורה שיש לה משהו מיוחד לספר לילדי הכיתה: "המורה, אני יכולה לספר מחר לילדים שלומדים בכיתה משהו מיוחד וחשוב שארצה שידעו עלי?" המורה לאה ענתה לה ואמרה: "ברור שתוכלי לספר מחר בכיתה על עצמך, נשמח חמודה."
למחרת היום בתחילתו של השיעור השלישי המורה לאה הזמינה את אלי לעמוד ליד הלוח ולספר על עצמה: "ילדים, אלי ביקשה ממני אתמול לספר על עצמה ואני מבקשת שלא תצחקו ותדברו ותכבדו אותה בדיוק כמו שהייתם רוצים שיתנהגו כלפיכם!"
אלי הרהרה ובקשה ממני לבוא לעמוד לידה ובאתי. עמדתי לידה והיא התחילה להגיד: "כמו שאתם יודעים, קוראים לי אלי..." ואז נשמעו צחקוקים מהמקום ישיבה של תום, מלך הכיתה ושל מאיה מלכת הכיתה. לאט לאט נשמע צחוק מכל עבר. המורה ביקשה שיהיו בשקט מוחלט!
אלי המשיכה: "קוראים לי אלי מכיוון שהרופאים בבית החולים אמרו שיש מצב שאמות בבטן של אמי כמה שעות לפני שאוולד. ההורים שלי נבהלו מאוד מכך והתפללו וביקשו בלבם שאוולד ואהיה בסדר...".
פתאום נשמע בכי קטן וכולם הסתכלו על המורה לאה וראו שדומעת קצת. אלי המשיכה: "בסוף נולדתי, יצאתי מהבטן שלמה אך יש דבר אחד שלא הרבה אנשים יודעים עלי... אני לוקה בתסמונת דאון ואת זה סיפרו לי לפני כחצי שנה. ההורים שלי סיפרו לי! נועה עזרה לי להבין את זה... בזכות השירים והמוזיקה".
כולם, כולל תום ומאיה, הופתעו ובהתחלה נשארו יושבים במקום, פעורי פה. המורה לאה הפרה את השקט וקמה לחבק את אלי שגם היא מחתה דמעה או שתיים. גם אני חיבקתי אותה ולאט לאט כולם קמו, מחאו לאט כפיים והגבירו לאט לאט את הקצב. חלקם באו לחבק את אלי והיו שאגות של עידוד, שמחה ואושר.
מאז אלי ממשיכה לכתוב שירים והיא משתתפת בחוג שירה וכתיבת שירים. היא לומדת על אמנים וזמרים מפורסמים והיא התגברה על הכל בזכות המוזיקה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה