הספר שקראתי נקרא ''בשעת מבחן'' וכתבה אותו דורית אורגד. הספר מספר על סטודנט ערבי-חמיד-שבא מכפר ריחנין לגור בתל אביב בזמן שהוא לומד באוניברסיטה רפואה. אף אחד לא הסכים להשכיר לו דירה רק בגלל שהוא ערבי. בסוף הוא מצא חדר בבית של אישה זקנה ששמה מרים רוזן. הוא טיפל בה באהבה ובמסירות גדולה. גם היא חיכתה לו כל יום עם ארוחה חמה כי היא דמיינה כל הזמן שזה בנה, חיים, שנהרג במלחמה.
שתי הבנות של מרים רוזן גילו שהוא גר אצל אימא שלהן, זיהו שהוא ערבי, ורצו להעיף אותו מהבית. הן לא הבינו שהוא בעצם דואג מאוד לאימא שלהן ומטפל בה כראוי (מה שהן היו צריכות לעשות ולא עשו).
כשמרים רוזן הרגישה רע מאוד, חמיד לקח אותה לכפר שלו להכיר את משפחתו ולטפל בה. שם היא הכירה את דודה של חמיד שגם בנה נהרג במלחמה. הן בילו זמן רב ביחד ובכו המון, ובעצם מאוד עזרו אחת לשנייה. כשהבנות של מרים רוזן ראו את אמא שלהן ועד כמה חמיד ומשפחתו עזרו לה, הן הבינו שעשו טעות ושהוא בעצם בן אדם טוב.
מה למדתי מהסיפור?
למדתי מהסיפור שלא צריך לשפוט אדם לפי הדת שלו או איך שהוא נראה. גם בן אדם שהוא ערבי יכול להיות בן אדם טוב ולעזור לאנשים אחרים שהם יהודים. בדיוק כמו שחמיד הערבי עזר למרים היהודייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה