ממו: דמות ראשית בסיפור "שבועת האדרה" - כתב: אחיה

ממו למד בבית ספר תיכון בגונדר, שבאתיופיה ושייך לקהילת ביתא ישראל. הוא ילד כבן 18, כהה עור, עיניו חומות והוא לובש שאמה (כותונת גברית ארוכה) לבנה.

בני האמהרה מכנים את יהודי אתיופיה בשם פלאשים או בודא: כינוי לאריה עם זנב שאוכל במבטיו את האחרים. ממו מאוד נעלב ואף נרגז בשל כינויים אלה, הדבר "עורר בו תמיד התקוממות" כיון שזה מתאר "אנשים זרים ומחוסרי זכויות".

ממו הוא נער רגשן, הוא מאוד אהב לשמוע סיפורים של סבו, שהיה דרשן ומספר סיפורים בבית המדרש. הוא במיוחד אהב לשמוע סיפורי גבורה של בני ביתא ישראל. ממו רחש כבוד וגאווה להיותו יהודי והקפיד שלא לאכול ולשתות בכל מקום (הוא שמר על כשרות).

ממו גילה אומץ רב בנדידה הגדולה מאתיופיה למחנה הפליטים בסודן ודאגה רבה לאחיו החולה ולאמו שהתקשתה ללכת. לאחר מותם היה לממו קשה לקבל את האבדן, אך גזר על עצמו להמשיך בדרך בהרבה כאב. ממו לא הגיע לארץ ישראל כיוון שבדרך נעצרו על ידי חיילים. הוא הבין שעליו לשמור על קשר עם אמבאו ולמלם (מנחם ולימור).

ממו היה מדריך לתיירים מאמריקה ותמיד נפגש עם אנשים שהגיעו מישראל, זאת עשה בעת הצורך. מכאן שהיה ילד מאוד מלומד והבין אנגלית, גם ידע להתמצא בשטח בצורה מעולה.

חשוב היה לממו להיות נורמטיבי, כך למשל, גם כשלא אהב לרקוד בכלל, רקד בחתונה של ירמיה ותמנה. כך גם נתפס בעיני המשפחה כנער אחראי ולכן נבחר להיות המשגיח על הכלה.

חבריו היו אמבאו, דסטה, אברהם וירמיה. דוד של ברהנו, אח לשני אחים ושתי אחיות. כל חבריו ואחיו היו ערבים זה לחייו של זה. תמיד הם היו בטוחים בעזרה של האחד לשני, כך שכשעלו לארץ היה ברור לממו שאמבאו יוכל "להישבע את שבועת האדרה" שישמור על אחותו למלם.