עליתי לארץ בגיל 5 , קוראים לי אליזבת.
כשעלינו לארץ ידעתי ממש מעט עברית. אמא רשמה אותי לגן ואמרה לגננת: "אליזבת לא רוצה ללכת לגן, מפחדת שלא היו לה חברים".
באמת לא רציתי. אמא ניסתה לשכנע אותי ללכת.
אמרתי לה: "אני ילדה ביישנית, אני מקווה שאכיר הרבה חברים חדשים ושכולם יאהבו אותי".
בבוקר היום הראשון בגן, בשעה שבע ורבע, אימי באה לחדר שלי ואמרה " אליזבת בואי חמודה, יום חדש אקח אותך לגן" .
התרגשתי מאוד והתלבשתי יפה. נסעו אמא ואני באוטו לגן. כשירדתי מהאוטו כל הילדים הסתכלו עליי ואמרו "מי זאת? הילדה החדשה". נכנסתי לגן מבוישת מאוד. אמרתי לאמא "אימא, ביי" והיא הלכה. חשבתי לעצמי "למה אמרתי לה ביי?, אמרתי את זה רק בגלל שרציתי שיראו כמה שאני בוגרת".
שאמא יצאה מפתח הדלת כל הילדים התחילו לרכל עלי, לצחוק עלי, לצחוק על המבטא שלי, הבגדים שלי, ואמרו שיש לי אמא מוזרה שככה עוזבת את הבת שלה על היום הראשון כל כך מהר .
ניסיתי להתחבר אל הילדים ושאלתי את הבנות אם אפשר לשחק אתן בקלאס?
הבנות אמרו: "כן, בשמחה!"
כשהגיע התור שלי, קפצתי בקלאס, קפצתי וקפצתי ונפלתי.
כל הבנות התחילו לצחוק עליי אז הלכתי למטפלות להלשין.
הבנות אמרו לי "לכי יא מלשנית, לכי תלשיני!" ויעל, אחת הבנות אמרה "אני אבוא איתך". כל הבנות לא רצו לדבר עם יעל בגלל שהיא עזרה לי ושחקה איתי. כולן כעסו על שתינו.
בארוחת הבוקר היה גבינה לבנה, חומוס ולבנה.
כל הילדים אכלו גבינה לבנה ורק יעל ואני אכלנו חומוס. לאחר ארוחת הבוקר אף ילד לא דיבר איתנו, הם אמרו שיש לנו ריח של חומוס, "אנחנו לא אוהבות ריח של חומוס" אמרו הבנות, "אל תתקרבו אלינו!"
החלטתי ללכת לשחק עם הבנים כדורגל. החלטתי לשאול את עדי אם רוצה להצטרף.
עדי חשבה רגע ואמרה "אוקיי בסדר…"
שחקנו עם הבנים ונראה לי שהם אוהבים אותי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה