רציתי לבוא ליואב להתנצל.
באתי אליו ודפקתי בדלת חלש, מרוב פחד מתגובתו. אמא שלו יצאה החוצה לבדוק מי זה…
היא מסתכלת בי כאילו היא לא מבינה… ושואלת : "מי אתה?"
כאילו שלא ראתה אותי בחיים שלה…
אמרתי: "אני גיל, חבר של יואב, כלומר אני רוצה להתנצל בפני יואב שנחזור להיות חברים…".
אמא של יואב קראה לו ואמרה: "אתה מכיר אותו?" ויואב ענה כאילו שגם הוא לא מכיר אותי: "לא!!!"
אני מבין אותו, אבל אני במקומו הייתי נותן לי להיכנס…
התחלתי ללכת הביתה וחשבתי שאני לא אוכל להתנצל בפניו, גם לא בעוד 20 שנה, אבל פתאום אני רואה אותו יוצא מהחלון. כאילו הוא לא רצה שידעו מי אני...
הוא התקרב ושאל: "מה אתה רוצה?"
עניתי: "אתה זוכר אותי?"
"ברור גיל, מה אתה אומר שנבוא אליך?"
גיל: "לא יודע יש קצת בעיות בבית שלי…"
יואב: "כן אה… טוב יאללה נפגש מחר בבית הספר?"
גיל: "כן ברור…"
יום למחרת
באתי מאושר לבית הספר, רק חיכיתי כבר לראות אותו אומר: "כיף לנו ביחד, לא?"
הגעתי וראיתי אותו עומד ומחכה לי. התקרבתי אליו ופתאום…
"תראו את גיל חושב שהוא יבוא אלי הביתה להתנצל ואני אסלח לו…"
הפנים שלי הסמיקו לאט לאט, הוא לא כזה! אני חשבתי שהוא יסלח לי… הוא החזיר לי, הוא עשה מה שאני עשיתי...
כנראה שבכל זאת צדקתי, הוא לא יסלח לי, גם לא בעוד 20 שנה.
ראיתי את כולם מסתכלים עלי בפנים מופתעות ואז הם התחילו לצחוק. בין כולם ראיתי גם את יורי. כשראיתי אותו צוחק עמדתי שם עוד שנייה בפנים מופתעות ומיד ברחתי הביתה.
כמה ימים אחרי זה לא באתי לבית הספר, אבל התגברתי על זה. נשארה בי תקווה שיואב יסלח לי מתישהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה